הרבה מאוד שנים שמתי את עצמי בצד, וממש לא מתוך כוונה לפגוע בעצמי. זה היה מגיע לידי ביטוי בשלל צורות, כמו למשל העובדה שאני אף פעם לא מתרעמת כשעוקפים אותי בתור בסופר. באופן אוטומטי, אני פשוט מניחה שאם מישהו עוקף אותי, הוא כנראה ממהר יותר ממני, וזה בסדר, כי לא יקרה כלום אם אתעכב עוד 5 דקות.
לאחרונה גם שמתי לב שלפעמים אני נוטה לבחור עבור עצמי את כל המוצרים שאף אחד אחר לא יקנה. אנשים לא לוקחים את השמפו הראשון במדף, ואני כן. אם יש פגם קטן על אריזה של מוצר, ובגלל זה אף אחד לא קונה אותו, אני חושבת לעצמי כמה זו שטות, כי זו רק האריזה, וקונה גם מוצר כזה.
אם אני מכינה חביתה לי ולבן הזוג שלי, ואני משתדלת לחתוך אותה בדיוק לחצי, אני אוטומטית אתן לו את החצי שיצא גדול יותר.
עצרתי לשאול את עצמי למה, והבנתי שגם כאן, אני פשוט איכשהו שמה את עצמי בצד, ולא מקפידה על לתת לעצמי את הטוב ביותר.
מה הסיבה? מה עומד מאחורי זה?
לא יודעת. אולי ראיתי מבוגרים, אולי את ההורים שלי, מוותרים לי על "החצי הגדול" של משהו, והבנתי שזה מה שמבוגרים עושים. אולי זו המשמעות בעיני לאהבה ולנתינה, לשים אחרים לפני.
ה"ויתור" הזה למען נתינה לאחר יכול לעורר בנו מספר רגשות:
שמחה, מעצם הנתינה
חוסר אכפתיות, כי מה זה כבר משנה
תחושת תסכול ומרירות, ואולי אפילו עצבים, שהנה שוב שמנו אחרים לפנינו, שבדרך כלל מלווה בציפיה לקבל תמורה מהצד השני, שלא תמיד נענית, או הידיעה שיותר נפסיד משנרוויח הפעם.
אם הנתינה לאחר, או הנתינה המוגברת לאחר על חשבון מה שמגיע לנו משמחת אותנו, אוטומטית, זו בכלל לא נתינה על חשבון מה שמגיע לנו. כי בן הזוג שלי אמנם קיבל יותר חביתה, אבל אני קיבלתי חמימות נעימה בלב מעצם הידיעה שמצאתי עוד דרך להפגין כלפיו אהבה.
בסדרה "חברים", ג'ואי מתערב עם פיבי על כך שאין דבר כזה מעשה נטול אנוכיות. שתמיד אנחנו מרוויחים משהו מנתינה, גם אם זו הרגשת השמחה הפנימית. היא אמנם מתווכחת איתו, אבל בסופו של דבר מבינה שהוא צודק, כשהיא מרגישה ממש טוב לעזור לו במשהו.
אם ההרגשה שעולה היא חוסר אכפתיות, יש כאן משהו לחשוב עליו. כי אם אני בוחרת בסופר את השמפו שההדפסה של המדבקה שלו מחוקה קצת, ואומרת שממש לא אכפת לי מזה, יש כאן מקום דווקא לדרוש לעצמי קצת יותר. מישהו אחר, שצריך את השמפו הזה, יקנה אותו, אם למשל זה ישאר השמפו האחרון על המדף. כשאני שם, אני יכולה לסגל לעצמי את ההרגל, שכאשר אני לא לוקחת "על חשבון" אחרים שחשובים לי אלא נטו קונה לעצמי, אני אעלה את הסטנדרט, ואקנה שמפו שגם האריזה שלו נראית טוב. למה? כי וואלה. מגיע לי. זה שטויות, אבל זה מתחיל שם.
אם ההרגשה שעולה היא תסכול על כך ששוב שמתי אחרים לפני, ואין כאן את השמחה המלווה בלהפגין אהבה או חיבה לאחרים, אולי זה המקום לתאם ציפיות- ולא עם הצד השני, אלא עם עצמנו.
האם אני נותנת בשביל לקבל בחזרה?
האם אני נותנת כדי שהצד השני ידע מה אני עושה בשבילו ויבין מזה איזשהו רמז לכך שאני מצפה להתנהגות זהה?
אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים "כן" בתשובה לשאלות האלה, אני רוצה להתייחס לשתי נקודות.
הראשונה- מה קורה כשהנתינה היא בידיעה עבור מישהו שלא יכול להחזיר. ילד קטן, אדם עם נכות, בעל חיים. כשאני מכינה לילד קטן ארוחת ערב שווה ומפנקת, שהשקעתי בה, והוא לא אומר תודה, כי הוא לא מבין את החשיבות של זה, או מורח הכל במקום לאכול והרוב הולך לפח, משהו בי יכול להבין את זה. כי זה לא שהכוונה שלו רעה.
משהו בנו מצפה כמובן ממבוגרים להתנהג אחרת. אני לא אומרת לכם להתייחס למבוגרים סביבכם כמו ילדים קטנים, אני אומרת לכן לתת מתוך הגישה שיש לכן כשאתן מכינות אוכל לילדים קטנים. הידיעה שאני בוחרת לעשות משהו עבור אחר מבלי לצפות לתודה, או תמורה, או יחס של הערכה למה שהכנתי.
נקודת ההתייחסות השניה- מהטמה גנדי אמר פעם- "היה השינוי שתרצה לראות בעולם". תנו כדי לתת. החיים יחזירו לכן בזמנם. אל תתנו כדי לקבל משהו מהצד השני. תיזמו את הנתינה.
מי שרוצה לקבל מסאז' בסוף יום עבודה, כדאי שמדי פעם יזום מסאז'ים לבן או בת הזוג שלו בעצמו. בלי שהצד השני ביקש. בלי לצפות למסאז' בחזרה. בדיוק כמו שמי שרוצה ילדים שאוכלים יותר ירקות, לא יכול להרשות לעצמו לאכול איתם רק ג'אנק פוד.
תנו. מתוך אהבה. מתוך נתינה. מבלי לצפות לתמורה. וזהו.
מתוך נתינה לא אומר שלא מגיע לכם. לא אומר שלא הגיע הזמן לקחת אוויר. לא אומר שלא הגיע הזמן לחשוב על עצמכם. להיפך- נתינה מתוך נתינה אומרת שאתם קודם כל חושבים על עצמכם. עובדה, אפילו פיבי השתכנעה בסוף.
גם את מבינה שהגיע הזמן לקחת אוויר? בואי ניפגש ונדבר על זה :)