ביום רביעי האחרון העברתי הרצאה במסגרת פרויקט מעולה שנקרא "NLP על הבר". אני מעבירה אותה שוב ב- 23 לחודש (היא בחינם, אפשר לקבל פרטים דרך כאן), אבל הייתי רוצה לתת לכם בכל זאת טעימה קטנה ממה שהיה, וממה שהולך להיות גם בהרצאה הבאה.
ההרצאה מדברת על האפשרות ליצור חיבור ופתיחות עם כל אדם, במהירות ובהרמוניה, כך שהאדם שאיתו אנחנו יוצרים חיבור, ירצה לשתף איתנו פעולה, וכך נוכל להוביל אותו למקומות בחייו שיכולים לעזור לו או לקדם אותו. זו מיומנות שאפשר לפתח ולהשתפר בה, ואני מעבירה בהרצאה שלל כלים מצוינים לעשות זאת, ומדברת על הטעויות שהורסות ושוברות את הכימיה הזו, ואיך אפשר להימנע מהן.
המיומנות הזו רלוונטית לזוגיות (קיימת או חדשה), ליחסי הורים וילדים, לעבודה כשכיר או כעצמאי, ובעצם לכל סיטואציה שבה אנחנו נדרשים ליצור קשר עם אנשים אחרים.
אחת מהדרכים העוצמתיות ליצור את תחושת החיבור והקירבה הזו בינינו לבין האחר היא על ידי הצטרפות לרגש הנוכחי של הצד השני. סוג של שיקוף של מה שעובר עליו כרגע.
מכירים את הרגעים האלה שאתם מגיעים בבוקר לאנשהו כאילו זרקו אתכם מהמיטה, עוד לא הספקתם לפקוח את העיניים, ויש אנשים שמברכים אתכם: "בוקר טוב!!!!! איזה כיף שבוקר!!" וכל מה שבא לכם לעשות זה לנעול אותם בשירותים הכי קרובים?
יהיה להם מאוד קשה לגרום לכם לשתף פעולה כשהם לא מבינים שכל מה שאתם צריכים עכשיו זה זמן להתעורר. אם אני רוצה ליצור כימיה וחיבור עם אדם עייף למשל, להגיע עם אנרגיות גבוהות פשוט ירחיק אותו ממני. לפעמים כל מה שאדם עייף צריך לשמוע זה "בוקר", ואז הוא מרגיש שאנחנו עייפים כמוהו, ויהיה לו קל יותר להרגיש איתנו בנוח ולשתף איתנו פעולה. יש לו תחושה שאנחנו איתו באותה סירה, ושהמניעים שלנו זהים.
לא מזמן צפיתי, בפעם השניה בחיי, בהופעה חיה של הבקסטריט בויז בלייב פארק בראשון לציון. כילדת שנות התשעים (וחובבת הלהקה עד עצם היום הזה) מאוד נהניתי, והמופע היה בלתי נשכח. למרות כל אלה, הפעם אני רוצה להתמקד באספקט אחר של ההופעה.
זה משהו שקורה, מן הסתם, בכל הופעה חיה, אבל בהקשר של ה- NLP שמתי לב לכך לראשונה כשנכחתי בהופעה של הפו פייטרס בקיץ שעבר בבלגיה, וזה קרה שוב (בצורה קצת שונה) כאן בארץ, בהופעה.
אני מדברת, כמובן, על איכות ההשפעה וההובלה של איש אחד, או מספר אנשים בודדים, על קהל של עשרות ומאות אלפי אנשים.
במהלך ההופעה של פו פייטרס, מול קהל של כ- 150,000 אנשים, היה רגע אחד בלתי נשכח בהופעה, שבמשך דקה שלמה, הסולן דייב גרוהל ניגן בגיטרה מבלי לשיר, וכל הקהל, מאות אלפי אנשים, שרו את המנגינה המקורית של השיר (ממש כאן תוכלו לצפות בקטע מההופעה שנכחתי בה- זה לא צילום שלי, הזכויות על השיר שייכות ללהקה והזכויות על הצילום שייכות למי שהעלה את הסרטון). התמזל מזלי- זה היה רגע יוצא דופן להיות בו. מאות אלפי אנשים שרים ביחד שיר שהיה פעם רעיון של מישהו. עוצרים את כל חייהם לשיר ביחד שיר אחד.
כנראה היה ברור ללהקה שזה יקרה, כי זה היה אחד מהרגעים האלה שמותחים את המנגינה מבלי להמשיך לשיר, ככה שבמשך דקה זה כל מה שקרה. הלהקה ניגנה, הם לא המשיכו הלאה, וכל הקהל שר ביחד. זה היה מופלא בעיני.
ואז פיתחתי איזו תאוריה, על כך שבגלל שכולנו שם אוהבים את הלהקה, אנחנו בעצם בחושת החיבור הזו איתם כבר הרבה זמן, ושזוהי האווירה של הפסטיבל, ושככה נהוג בעולם המוזיקה- שאמן מופיע וכולם שרים איתו...
אבל עדיין משהו לא התחבר לי. מאיפה זה התחיל? למה הרגשתי כל כך בנוח להצטרף לשיר? למה ידעתי שגם אחרים ישירו איתי?
ואז נזכרתי בחלק הראשון של ההופעה.
הם עלו על הבמה, ואחרי שיר הפתיחה המפוצץ, כמובן, הם התחילו לדבר עם הקהל. הם אמרו: "איזה כיף. אנחנו מתרגשים להיות כאן. התגעגענו."
וכמובן- גם לי היה כיף. גם אני התרגשתי. מעולם לא ראיתי אותם בהופעה חיה קודם לכן, ובגלל זה אמנם לא התגעגעתי, אז עלי זה קצת פחות עבד, אבל אני בטוחה שהחלק של ה"התגעגענו" מאוד עבד על כל מי שכבר ראה אותם בעבר. ואמנם הם כוכבי רוק גדולים, ואמנם זה סוג של מה שמצופה שיקרה בהופעה, אבל ההצטרפות הזו, למה שכל הקהל מרגיש באותו רגע, רותמת את הקהל, גורמת לו להרגיש חיבור עמוק יותר ללהקה, ומאפשרת ללהקה, בהמשך, גם להוביל את הקהל, ומחזקת את תחושת הקירבה.
קיבלתם כאן עכשיו את אחת הדרכים העוצמתיות ביותר ליצור קירבה כמעט אוטומטית ביניכם לבין הסביבה. ההצטרפות למה שהצד השני מרגיש היא כלי עוצמתי שיכול לקחת אתכם כמה רמות למעלה במערכות היחסים שלכם. אני מעודדת אתכם באהבה להשתמש בו, ולעשות זאת באחריות ומוסריות.
לתכנים מעולים נוספים, אני מזמינה אתכם להצטרף אל קבוצת הפייסבוק של הבלוג, לעקוב אחרי באינסטגרם, ולהגיע להרצאות שלי במסגרת פרוייקט NLP על הבר.
מאחלת לכם שבוע מעולה,
צאו לטרוף את העולם.
סיון