בזמן כתיבת שורות אלה, מתרחש מופע גדול ופתוח לקהל הרחב בעירי, תל אביב. אני לא נמצאת בו, אני יושבת בבית וכותבת את הפוסט.
אני מטבעי אדם מאוד דומיננטי. אני עצמאית בהרבה מאוד מובנים, בדרך כלל אין לי קשיים לקבל החלטות, ועל אף שאני מאוד מתוכננת ומחושבת, אני גם נוטה לספונטניות.
לצד כל אלה, במהות שלי, אני אגיד לכל מי שמעוניין לשמוע שאין לי בעיה לעשות דברים לבד דברים שאנשים בדרך כלל עושים ביחד, כמו לשבת בבתי קפה (קורה הרבה לצורך כתיבת פוסטים, ריכוז ושינוי אווירה), לעשות שופינג ועוד. מצד שני, אני אדם מאוד זוגי בפרט, וטיפוס חברתי בכלל. בדומה לרוב בני האדם, אני מעדיפה לבלות ביחד מאשר לבד.
תכננתי ללכת למופע הנ"ל עם חברה. לקראת שעת היציאה שלי מהבית, ביני לבין עצמי הרגשתי איך העייפות של היום הארוך שהיה לי מתחילה להשתלט, וחשבתי שאולי בעצם מתאים לי ערב שקט בבית (אולי לכתוב פוסט או שניים?). והנה, מבלי שאדבר על כך, החברה התקשרה להגיד שגם לה היה יום ארוך, והיא תוותר על המופע.
אז מצד אחד- קיבלתי את מבוקשי באופן מושלם. הנה יופי של סיבה לא ללכת (ותודה ליקום ששומע את כל בקשותי ונותן לי בדיוק את מה שאני צריכה!), אבל מצד שני, המופע נראה לי מעניין ושווה, ואולי אם לא אלך, תהיה לי תחושת פספוס מעצבנת כזו, שגם ככה קצת אופפת אותי בימים האחרונים, על שלל הזדמנויות שהיו שם, וזיהיתי אותן, והחמצתי.
אז החלטתי כן ללכת, לבד.
נעלתי נעליים, ובזמן שנעלתי אותן, פתאום הרגשתי שוב, שאין לי ממש כוח ללכת, וגם ללכת לבד זה בתכלס, אם נודה בזה, קצת מבאס, וזה בכל זאת בצד השני של העיר, ואני יכולה לנצל את הערב לכתוב פוסט או שניים לבלוג.
רגע.
מרוב חוסר החלטיות לא אופייני, התבלבלתי. הבנתי שאני צריכה לעצור ולחשוב מה חשוב לי.
יכול להיות שיותר חשוב לי לא להרגיש תחושת פספוס מאשר באמת ללכת וליהנות מהאירוע עצמו?
מה יותר חשוב לי- ללכת לאירוע כדי ליהנות? לנצל את הזמן בבית כדי לכתוב? לוודא שלא אסתובב עם תחושת החמצה על כך שלא הלכתי? ליהנות עם אנשים שאני אוהבת? ליהנות מזמן של שקט לבד, בתוך ימים מטורפים של עשיה?
לאחר שהבנתי ששיניתי את דעתי באותו נושא בערך 4 פעמים בטווח של חצי שעה, החלטתי שעכשיו אני מקבלת החלטה, ודבקה בה. ומפיקה ממנה את הטוב ביותר, עם ידיעה מוחלטת שאני מפספסת את מה שגלום בויתור על שאר ההחלטות.
ואז החלטתי שיותר חשוב לי לשבת בבית, לכתוב, ליהנות מהלבד שלי, וליהנות ממנו בשקט של הבית במקום מההמולה של המופע. עם כל הטירוף- שהוא- חיי, יש לי הרבה רגעי הנאה ורגעי ביחד, ודווקא רגעים של נחת עם עצמי- יש פחות משהייתי רוצה. הבנתי שעם כל ההתעסקות שלי לאחרונה בזיהוי ההזדמנויות וניצול שלהן, ההזדמנות האמיתית כאן, שאני נדרשת לזהות ויכולה לנצל, היא דווקא ההזדמנות להתבוננות פנימה, הפעם. ולא כלפי חוץ.
מה מאפשר לנו חוסר ההחלטיות?
אם אני אצא מנקודת הנחה שלכל התנהגות שלנו, גם אם היא מרגישה לנו מיותרת והרסנית, יש רווח סמוי כלשהו עבורנו שמשרת אותנו, נפתחת לי האפשרות לחקור עם עצמי מהו אותו רווח. מה "יוצא לי" מלא להחליט.
מה באמת יוצא לי מזה?
חוסר החלטיות מאפשר לי למשוך זמן. ככה, אם אני אפספס משהו בגלל זמנים, הפספוס כביכול "נכפה עלי", ולא אני עשיתי את הנזק לעצמי. אני לא אשמה.
חוסר החלטיות מאפשר לי לא להתמודד עם פספוס האפשרות שלא בחרתי בה. לא ויתרתי מבחירה על שום דבר שאני עלולה להתחרט עליו.
האמת? אלה שתי נקודות שלא חשבתי עליהן קודם. מאוד יכול להיות שבהקשר אחר, חוסר החלטיות יתן לי רווחים סמויים שונים לגמרי, או אפילו התלבטות דומה ביום אחר, במצב רוח אחר, במצב כלכלי אחר, ועוד. נכון לעכשיו, לכתיבת שורות אלה ולהתלבטות הזו, אלה הדברים שעלו לי. זה מה שחוסר ההחלטיות מאפשר לי כרגע.
ברגע שאני מבינה מה אני מרוויחה מלא להחליט, אני יכולה לפעול. אני יכולה להבין איך לשמר את הרווח הזה מבלי להתמודד עם ההשלכות הגרועות של לא להחליט. למשל- כדי לא להצטרך להתמודד עם פספוס האפשרות שלא בחרתי בה, אני יכולה לעשות את התרגיל שעשיתי עם עצמי קודם- להבין מהן ההזדמנויות האמיתיות הניצבות כאן מולי, ולחשוב מה באמת יותר חשוב לי מכל שלל האפשרויות שעומדות בפני. למה לי לעשות או לא לעשות משהו, ומה זה יתן לי.
מזהים בעצמכם התנהגות דומה? תרצו לשתף אותי בה או למצוא דרכים לשמר את הרווח שלה אבל להיפטר ממנה? מוזמנים ליצור איתי קשר במייל או דרך קבוצת הפייסבוק של הבלוג.