כבני אדם, יש לנו את הצורך הטבעי לדעת מראש מה הולך לקרות בהמשך. בעבר כבר כתבתי על דרכים להתמודד עם חוסר ודאות. היום אני רוצה להסתכל על זה מזווית קצת שונה: מה אנחנו יכולים לעשות כשמגיע יום שבו אנחנו נוטים להיות לחוצים, ואיך להצליח לשמור על שלווה כשזה קורה.
יש מקרים שבהם אין לנו שליטה על האירועים, ואנחנו מחויבים לפעול גם בצורה שלא תמיד נרצה. אם מדובר על ארוחת חג משפחתית שבה כולם יתחילו להיכנס לנו לחיי הקריירה והזוגיות, או למשל אם מגיע מבחן גדול שעשוי לקבוע את כל המשך הלימודים שלנו בשנים הקרובות ועוד.
לעתים קרובות, לקראת אירועים שנוטים להלחיץ אותנו, אנחנו מספרים לעצמנו מראש סיפור על מה שיקרה וכבר תופרים לעצמנו את העתיד לבוא בהסתמך על "זכרונות" שלנו מהעבר. למה זכרונות במרכאות? כי אנחנו הרי לא בדיוק זוכרים את האירוע כמו שהוא קרה שם, אלא כמו שאנחנו חווינו אותו.
כל אירוע שיש לנו בחיים, כל התרחשות, עוברת אצלנו בראש מספר סינונים במקביל, כך שסיטואציה אחת יכולה להיתפס שונה לחלוטין אצל אנשים שונים.
למשל, בתור ההמתנה למשלוח המזוודות בנתב"ג לפני טיסה, התור המייגע שנמשך שעתיים, זוג מאוהב עשוי להיות במצברוח טוב מאוד, בידיעה שתיכף הם יטוסו יחד לחופשה רומנטית. אז למרות האורך של התור, הם מאוד מאופקים וסבלניים. לעומתם, יכולה לעמוד באותו תור משפחה עם כמה ילדים קטנים שמתחילים להיות עייפים ועצבניים. גם המשפחה הזו עומדת באותו תור, אבל החוויה שלהם מהמצב שונה לגמרי. מה לגבי אשת עסקים שטסה לבד, ובדיוק צריכה לגשת לשירותים, ויודעת שיציאה מהתור תגרום לה להצטרך להמתין את כולו שוב מהתחלה? גם היא חווה את אותו תור בצורה שונה.
אם ישאלו אחר כך את הזוג, המשפחה, ואשת העסקים, על החוויה שלהם מהעמידה בתור למסירת המזוודות, הם יתנו תשובות שונות לחלוטין לאותה סיטואציה אובייקטיבית, והזכרונות שלהם יציגו תמונת מציאות מעוותת- שמושפעת באופן ישיר מהעולם הפנימי שלהם. הדבר היחיד שקרה בצורה אובייקטיבית במציאות היה שהם עמדו בתור למסירת המזוודות. כל שאר מאפייני החוויה הם תוצאה של המחשבות שלהם.
לכן, הסיפור שנספר לעצמנו לקראת סיטואציות מלחיצות שעומדות להתרחש מבוסס על איך שעיבדנו, בעולם הפנימי שלנו, את אותו זיכרון, את אותה חוויה.
זה לא בהכרח אומר שזה מה שקרה במציאות, וכמובן שזה לא בהכרח אומר שזה מה שיקרה שוב. אבל הגישה איתה נגיע לאותה סיטואציה, קשורה לכל אותם זכרונות בקשר ישיר, ותשפיע על איך שנתכונן להתמודד איתם.
מוקדם יותר בפוסט, כתבתי שכל סיטואציה עוברת אצלנו בראש מספר סינונים במקביל. זה קורה באופן אוטומטי, זה קורה אצל כולם, גם אצל אנשים שמתעסקים בהתפתחות אישית. להכיר את מערכות הסינון הללו יאפשר לנו לדעת למה אנחנו מגיבים כמו שאנחנו מגיבים, ואיך אפשר לשנות את התגובות האלה, אם נשנה את מערכות הסינון שלנו, ובעקבותיהן- לשנות את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
מערכות הסינון הבסיסיות הן השמטות, הכללות ועיוותים. דוגמאות-
השמטות: נכשלתי במבחן במתמטיקה, כמו שאני תמיד נכשלת (השמטה של כל אותן פעמים בהן לא נכשלתי)
הכללות: נכשלתי במבחן במתמטיקה, כי כל השאלות היו קשות (הכללה של החומר כקשה, למרות שהמציאות אולי היתה שונה)
עיוותים: נכשלתי במבחן במתמטיקה, וזה אומר שאני גרועה בלימודים (עיוות הקשר בין המבחן במתמטיקה לבין כל היכולות הלימודיות)
מערכות הסינון המורכבות יותר הן האמונות, הזכרונות, הערכים, השפה שלנו, ועוד.
אמונות: מתמטיקה זה לחנונים, ולחנונים אין חברים. אמונה כזו עשויה לגרום למישהו להיכשל בכוונה (בתת המודע), כדי שלא יסכן את עצמו בלהיות בלי חברים.
זכרונות: הסתמכות על כשלון עבר במבחן במתמטיקה (או במבחן אחר) שיגרום לאדם לחשוב שזה מה שיקרה לו שוב
ערכים: חברים יותר חשובים מלימודים. ערך שכזה יכול לגרום לאדם להעדיף לבלות עם החברים שלו ולא להתכונן למבחן.
ועוד.
בהתבסס על מערכות הסינון הללו נקבע הסיפור שנספר לעצמנו לפני כל ארוע.
אני אמשיך עם הדוגמה של המבחנים- על סמך כשלונות במבחנים בעבר, האמונה שמתמטיקה זה לחנונים, המחשבה המעוותת של להיות גרועה בלימודים, כל אלה יגרמו לי להגיד לעצמי מראש שכשמתקרב מבחן, כדאי שאהיה לחוצה, כי סביר שאכשל.
אז מה אני יכולה לעשות כדי "להערים" על מערכות הסינון שלי?
מערכות הסינון תמיד יהיו שם, אצל כולם. אין אפשרות שתעבור לנו אפילו מחשבה אחת בראש שלא תהיה מנוסחת בהתאם למערכות הסינון שלנו. אז אמנם אי אפשר לבטל או להתעלם ממערכות הסינון, אבל מה שכן אפשר לעשות, הוא לשנות אותן, על ידי שאילת שאלות שמטילות בהן ספק.
שאלות שיובילו לשינוי בהשמטות, עיוותים והכללות:
האם היה מבחן שכן עברתי?
האם זה שהוא לא התקשר אלי אומר בהכרח שלא אכפת לו ממני?
האם זה שהמשפחה שלי שואלת אותי כל הזמן מתי אכיר מישהו אומר שהם סתם רוצים להציק לי ולרדת לחיים הפרטיים שלי?
שאלות שיובילו לשינוי בזכרונות:
האם זה שנכשלתי בעבר אומר שאני בהכרח אכשל?
האם בכל פעם שמישהו לא התקשר אלי, זה אמר שלא אכפת לו ממני?
שאלות שיובילו לשינוי באמונות:
האם כל מפגש משפחתי מהווה סבל?
האם כשלון במבחן אומר שאני גרועה?
ועוד ועוד.
אמנם לשאול את עצמי את השאלות הללו זה לא הפתרון היחיד, ויכולים להיות מצבי קיצון בהם לא נצליח לתת לעצמנו תשובות הגיוניות ורציונליות לשאלות הללו, אבל אם תתחילו לתרגל את שאילת השאלות הזו בזמנים פחות לחוצים ויותר נינוחים, התשובות הרציונליות והרגועות כבר יהיו לצידכם כשתחפשו אותן גם ברגעים מלחיצים ומורכבים יותר.
רוצים ללמוד בחינם איך אותן מערכות סינון במוח משפיעות על קבלת ההחלטות שלנו? אני מזמינה אתכם להגיע להרצאה שלי בנושא! כל הפרטים כאן.