כחלק מהרצון שלי לעורר בכם מוטיבציה לעשיה והתקדמות, ישבתי, ניסחתי וחידדתי עבורכם את השיטה שלי לשמירה על מיקוד ופוקוס, בתוך ים של משימות.
כשהייתי נערה מרדנית ומתבגרת, ושנאתי כל נורמליות ומרות ומבוגרים ואת העולם, אני חושבת שהדבר השנוא עלי ביותר בעולם היה המשפט "זה הכל עניין של סדר עדיפויות". ברור שבראש סדר העדיפויות של מתבגרת עצבנית ממש לא נמצאים סידור החדר שלה והכנת שיעורי בית. אם תשאלו אותי, לשנן בעל פה מילים של אלבומי מוזיקה שלמים, היתה פעילות חשובה הרבה יותר מאשר לשנן בעל פה חומרים למבחנים.
עם הזמן, אני מבינה שהכל אכן קם ונופל בסופו של דבר על סדר עדיפויות. בפוסטים קודמים, דיברנו על רווח סמוי שיש לנו מלא לעשות דברים מסוימים שאנחנו רוצים לעשות, ודיברנו על הכוונה החיובית שקיימת בהתנהגויות המזיקות שלנו, אבל איך אפשר כן להתעקש, ולהעלות גבוה יותר בתוך סדר העדיפויות שלנו משימות וערכים שנרצה לחיות על פיהם? איך אני יכולה לנהל את היומיום שלי במקום שהחיים פשוט "יקרו לי"?
בפוסט הזה, אני שמה בצד את כל ענייני היומיום. נכון, להיות קרייריסטים/ הורים פעילים/ סטודנטים/ עצמאים, או שילוב הירואי כלשהו בין כמה מתוך כל אלה, אומר שיש לנו הרבה דברים לנהל בחיים שלנו בו זמנית בכל יום, מה שמקנה לנו שלל סיבות הגיוניות לדחות דברים הצידה, וגם שלל תירוצים- תלוי איך תסתכלו על זה וכמה אתם מחמירים עם עצמכם.
בכל אופן, אני מאמינה שאנשים פועלים באופן מושלם כדי להשיג את התוצאות שהם כבר משיגים, ולכן- אם אתם לא מתקדמים בחיים למקומות שאתם רוצים להתקדם אליהם, כל החיים מסביבכם יתארגנו כך שתמשיכו לא להתקדם. ואם אתם חותרים באופן תמידי להתקדמות הזאת, החיים כמו "יזוזו הצידה מעצמם" (דוגמה מעולה לכך היא המשפט שכשמגיע הילד, מגיע איתו הכסף. איכשהו פתאום מלחיות על שתי משכורות רעב, זוג הורים צעיר ומרושש יכול להרשות לעצמו לקנות לילד שלו את כל מה שהוא אי פעם יצטרך).
לכן, כל מה שנכתב כאן בפוסט, יכול להתבטל בקלות עם צמד המילים "כן, אבל...", ובכל זאת, אני מאמינה שאתם כאן, ואתם קוראים, כי אתם רוצים לקחת את החיים שלכם לצעד הבא. במקרה כזה- לא קריירה, לא לימודים, לא ילדים, לא עסק ולא שום דבר בעולם, יעמוד בדרככם מלהשיג את המטרות שלכם. נכון? נכון!
1.
השלב הראשון בהעלאת המשימות והדברים החשובים לנו אל ראש סדר העדיפויות הוא בפשטות לדעת מה אנחנו רוצים להשיג. ללכת בלי להתקדם אל כיוון מסוים זה למעשה לעמוד במקום.
"אם את לא יודעת לאן תרצי ללכת, זה לא משנה באיזו דרך תבחרי" -חתול צ'שייר, אליס בארץ הפלאות
מזמינה אתכם לעשות את תרגיל גלגל החיים כדי להיות ממוקדים על שלל המטרות בשלל תחומי החיים שלכם. זו, לכל הפחות, איזושהי התחלה. לאחר התרגיל, תוכלו לבחור את התחום בו תרצו להתמקד.
2.
אנשים יעילים מתחלקים לשתי קבוצות: אלה שזוכרים את המשימות שלהם, ואלה שכותבים אותן. אני ללא ספק מהאנשים שכותבים משימות (בתזכיר בטלפון, בשעון המעורר בטלפון, ובמחברות), ואני מציעה לכם להצטרף אלי, גם אם אתם מהאנשים שרגילים פשוט לזכור הכל, מהסיבות הבאות:
מה שכתוב, יש יותר סיכוי שיתבצע
מה שכתוב אפשר לזכור
מה שכתוב, אפשר לתעדף
3.
כתבו לעצמכם רשימת משימות ארוכה ומפורטת, שתעזור לכם להשיג את המטרות שלכם בתחום החיים המסוים הזה.
את הרשימה, חלקו ל-4 קבוצות:
חשוב ודחוף
דחוף אבל לא חשוב
חשוב אבל לא דחוף
לא חשוב ולא דחוף
הסדר בו כתבתי את הקבוצות השונות הוא הסדר בו מומלץ לבצע את המשימות שלכם.
ההבדל העיקרי בין אנשים עסוקים לבין אנשים יעילים, הוא כמות המשימות שהם מציבים לעצמם ביום. אנשים עסוקים שכותבים רשימת משימות יומית, יכניסו אליה לפעמים גם 20 או 30 משימות ביום, ואנשים יעילים נותנים לעצמם 3 משימות ליום, ובנוסף, מחלקים את הזמן שהם מקדישים למילוי המשימות כך ששליש מהזמן מוקדש לבלת"מים.
המשמעות היא, שהם מקדישים זמן נפרד ומוגדר מראש לדברים שעשויים להשתבש בדרך או למשוך את תשומת ליבם מריכוז במשימות שלהם. כך, אם יש לי שעה ביום להקדיש לפיתוח של התחום הזה בחיי (למשל, להיכנס לכושר), אני אקדיש 40 דקות לפעילות הספורטיבית, ועוד 20 דקות לכל המסביב- החלפת בגדים, טלפון מהעבודה שהגיע והסיח את דעתי, המקלחת שאחרי, ועוד.
4.
בשביל מי, מלבד עצמי, חשוב לי לעשות את הצעד הזה?
כדי לפרנס את המשפחה שלי? כדי להציל חיים של אנשים? כדי לתת השראה לילדים שלי להבין שהם יכולים להיות כל מה שרק יחלמו עליו? כדי לעודד את בן/ בת הזוג שלי שיצטרפו אלי?
עבור חלק מהאנשים, המחשבה שיש אחרים שתלויים בהם, היא הגורם שמניע לפעולה, ודוחף כל מה שנרצה אל ראש סדר העדיפויות.
5.
עם כל הכבוד לחשוב ודחוף, וסדר עדיפויות, רגע של וידוי:
היה לי שלד לפוסט הזה, כלומר היו לי נקודות עיקריות של מסרים שהיה חשוב לי להעביר, והתיישבתי למלא אותו בתוכן- כמו שאני יודעת ואוהבת.
התיישבתי לכתוב את הפוסט בשעה 20:10. עכשיו, שעתיים וחצי מאוחר יותר, השעה 22:40, ורק עכשיו אני לקראת סיום. שלל משימות, גדולות וקטנות, מצאו את עצמן נכנסות לי לתוך זמן הכתיבה. חלקן חשובות, חלקן דחופות, חלקן לא כאלה ולא כאלה.
בהתחלה כעסתי על עצמי כי ידעתי שיש לי זמן כתיבה מוגבל, ולמה אני לא פשוט מתמקדת בלכתוב וזהו, אבל אז הבנתי שאני פשוט לא יכולה להכריח את זה. כנראה, בסדר העדיפויות שלי, יש מסמך אחר שחשוב שאכתוב, וגם אם זה לא דחוף, מאוד חשוב לי לכתוב אותו כרגע, כי עלה לי איזה רעיון שחבל לי שייעלם. ואיתו נזכרתי שרציתי לחזור ללקוחות, אז לקחתי רגע להתעכב גם על זה. ופתאום הגיע רעב, אז גם הלכתי לאכול.
הרעיון הוא להבין שאני לא עלה נידף ברוח, אלא באמת נותנת לעצמי שליש מהזמן המוקדש למשימה לשלל התעסקויות ובלת"מים שמסביב, כדי שבסוף הזמן המוקדש לפעילות, אני אוכל להסתכל על התוצר שלי, ולהיות גאה מהתוצאה, או גאה מההתקדמות, ולשפר להבא, במידת הצורך.