הפחד מכישלון הוא נעים ונוח, אבל הוא משאיר אותנו במקום ומונע מאיתנו להתקדם. איך אפשר להתגבר עליו?
עם ההחלטה ללכת עם הכיוון החדש שלי, קיבלתי מספר מסרים מהיקום בכל מיני דרכים שהכיוון החדש שלי הוא הכיוון הנכון. מסרים ברורים, כאלה שאי אפשר לטעות בהם. כאלה שאומרים שחור על גבי לבן: זה הכיוון הטוב שלך, מצאת את הדרך הנכונה, שימי את הפחדים מדחיה ומכישלון בצד (אשכרה קיבלתי מסר כזה! לכו תתווכחו), ורק תתמידי. ואז, כמו מלאך ושטן קטנטנים שיושבים על הכתפיים, עלו בתוכי שני הקולות הבאים-
א': איזה יופי! יש לי תכנית, יש לי כיוון, היקום לצידי- מה רע? אני אתמיד, אני אתכנן הכל מראש ולאט ובטוח, Nobody can stop me but me, and that is not an option!
ב': אבל רגע, איזה פחד. שוב לעמוד למבחן. שוב להמציא את הגלגל. שוב לנסות ולהסתכן בלאכזב. את עצמי, את בן הזוג, את הסביבה הקרובה. כבר קרו מצבים בהם יצאתי בהצהרות ולא עמדתי במילה שלי.
א': זה כל היופי! עכשיו, בניגוד לפעם, אני יודעת שההצלחה כרוכה בשינויים ובגמישות, אני יודעת שהיקום לצידי, ואני יודעת שתמיד לפני ההצלחה הגדולה מגיע האתגר הגדול. כל מה שדרוש לי הפעם הוא התמדה. רק להתמיד.
ב': אבל אף פעם לא הייתי טובה בלהתמיד (בזמן הזה, כל כישלון שאי פעם חוויתי חסם לי את שדה הראיה. כל ראיון עבודה שלא צלח. כל פסטה מלוחה מדי שאי פעם בישלתי, כל ספר שלא סיימתי לקרוא, כולם באו לכבד אותי בנוכחותם).
א': אבל עכשיו אני גם יודעת שניתן לשחזר כל הצלחה. והיו לי הצלחות. היו לי התמדות. בלמידה לבגרויות, בקבלת התפקיד שרציתי בצבא, בזוגיות הנפלאה שלי, בירידה המשמעותית שלי במשקל. אני מסוגלת. כבר עשיתי את זה. אני רק צריכה להתחבר למשאבים המתאימים בתוכי שאחראים על לעזור לי להתמיד, ואני אצליח.
אני חושבת שלראשונה בחיי,
איכשהו,
הקול הטוב ניצח.
אני יודעת שרבים מכם אולי הזדהו עם הסיפור הזה שלי עד הרגע האחרון, אולי הכל תאם את מה שאתם מרגישים, ופתאום בסוף יצאתי הכי הוליווד שהטוב מנצח וזהו. אבל המצב ממש לא היה כזה.
אחרי ויכוח הענקים שהתחולל בראש שלי, המשכתי לשבת, חצי מבועתת וחצי על סף בכי, מחפשת תירוצים לענות לעצמי. זה היה קרב הענקים האולטימטיבי: כל פעם שתמונה של כישלון מהחיים היתה עולה מולי, הכל היה משחיר, ואז איכשהו היתה עולה תמונה של ניצחון שהשגתי, תמונה של התמדה. ואז שוב תמונה של כישלון (למה המוח שלי מחזיר אותי לשם שוב ושוב?! למה אני נהנית לשחק אותה מסכנה??), ושוב תמונה של ניצחון וחוזר חלילה. הדמעות מתחילות לרדת, ואני הולכת להסתכל על עצמי במראה במקלחת.
שם, אני עומדת, חושבת לעצמי כמה שאני Fake, מזויפת, ומה נראה לי עם הבלוג והקלפים, ושתיכף אנשים יעלו על איזו תרמית מעצבנת אני, ופתאום אני נזכרת- תמיד יש עוד אפשרות לבחירה. אני בוחרת הפעם לא להיות קורבן. ההרגשה המתוקה והחמימה של רחמים עצמיים כבר לא שווה את זה עבורי. אני מדברת לעצמי בקול רם, צוללת לשחור של העיניים הכהות שלי, ולא בטוחה שאני מאמינה למילים שיוצאות לי מהפה:
אני חזקה. אני חזקה! יש לי את הכלים להתמיד. יש לי את הכלים לנצח. יש לי את הכלים להוכיח. אני יודעת מה טוב בשבילי ואני הולכת להשיג את זה. Nobody can stop me but me, and that is not an option.
החלטתי שגם אם אני לא מאמינה עכשיו, אני הולכת לעשות הכל כדי שזה יקרה. החלטתי, בחרתי, באופן מודע, שהפעם הקול הטוב ינצח.
ולכן, כמובן, זה מה שקרה. לפעמים כדי לגרום לדברים לקרות, כדאי להאמין שהם באמת קורים. יש בידינו הבחירה לא להיות קורבן, למרות שרחמים עצמיים זה נעים ונוח. יש בידינו את האפשרות להיזכר ברגעים בהם יצאנו הכי גדולים ומנצחים שיש, לפרק את ההצלחה שלנו לגורמי אסטרטגיה (זה לא היה מזל, אני נשבעת לכם), ולשחזר את אותה הצלחה בשלל תחומי חיים.
"רבים מהאנשים שנכשלו היו כאלה שלא הבינו עד כמה הם קרובים להצלחה ברגע בו הם ויתרו" - תומאס א. אדיסון
אני מזמינה אתכם להתחבר אל המשאבים שלכם. להיזכר ברגעים של הצלחות. עבור מה עבדתם בחיים והצלחתם? בין אם מדובר על הישג קטן או פריצת דרך?
נסו להיזכר, ולחשוב על מכלול הפעולות שנקטתם על מנת להצליח.
שתפו אותנו כאן או בקבוצת הפייסבוק.
אם אהבתם את הפוסט, ואתם חושבים שהוא יכול לעניין או להועיל לאנשים שסביבכם,
בבקשה שתפו והפיצו אותו.