הפוסט הקרוב מתאר סוג של "יום בחיי", וכתבתי אותו מכמה סיבות:
יש לו פואנטה ממש טובה בסוף :)
רציתי שתראו שגם לאנשים אופטימיים כמוני יש ימים מחורבנים. רציתי שתרגישו ותבינו שאני לא מוארת ולא רוחנית, אלא בסך הכל בנאדם, וגם לי יש עליות וירידות.
רציתי להראות לכם נקודת מבט נוספת להתמודדות עם החרא. זה לא בהכרח עובד, זה בוודאי לא עובד בכל המקרים, אבל אחת המטרות של הבלוג היא לאפשר לכם גישה לכלים כאלה, כדי שתהיה לכם עוד אפשרות להתמודד כשמשהו כזה קורה גם לכם, בווריאציה כלשהי שעשויה לקרות בחיים שלכם.
ב-29/4 טסתי בחזרה לישראל מאוקראינה, אחרי סוף שבוע ששילב ביקור באומן הרוחנית בקבר הרבי נחמן, וטיול בקייב התוססת, לטעום אלי עוד קצת מהארכיטקטורה והתרבות של אירופה אהובתי.
כאן המקום לעצור ולהגיד, שבערב לפני החזרה לארץ, קיבלתי החלטה ותכננתי לפרסם כאן פוסט שלם בעקבותיה: ההחלטה להניח לעבר ככל הניתן, ורק ללמוד ממנו. להפסיק להתחרט על שנעשה או שלא נעשה, שנאמר או שלא נאמר. להפסיק לכעוס על עצמי. לחיות את ההווה ואת הפעולות שאני עושה כרגע, ולתכנן עתיד טוב יותר. זה ידוע שמומלץ לחיות ככה, ואני החלטתי ליישם את הכלל הזה אפילו יותר. להביא אותו לכדי ביטוי ממשי בחיים שלי.
ביום הטיסה, רגע לפני שהגיעה המונית לקחת אותנו מהמלון אל שדה התעופה, שמתי לב שאני לא עונדת טבעת שקניתי למזכרת מקבר הרבי. ביקשתי בחזרה את המפתח מדלפק הקבלה, עליתי לחדר, לקחתי את הטבעת (שחיכתה בדיוק איפה שהנחתי אותה) וירדתי בחזרה. פשוט שכחתי אותה שם, על מדף שסרקתי פעמיים טרם עזבנו את החדר, לוודא שלא נשכח עליו כלום...
לאחר הנחיתה, במטוס בחזרה לישראל שכחתי קופסת משקפי שמש, בה היו ממוקמים שני זוגות- המשקפיים שלי והמשקפיים של בן הזוג. שני זוגות של משקפי שמש נשכחו במטוס.
נזכרת בהחלטה שהחלטתי, לא כעסתי על עצמי. ואמרתי שאפשר לברר עם מחלקת אבדות ומציאות, ומקסימום- לנצל איזה תלוש מתנה שקיבלתי ולקנות לנו זוגות משקפיים חדשים.
בהיותי מי שאני, מיד לאחר הנחיתה התפצלנו, ואני כבר נסעתי ברכבת לפגישה, בן הזוג נסע הביתה.
לאחר הפגישה ובדרך הביתה, הוצאתי מהתיק את תעודת הזהות שלי, שמכילה גם את כרטיס "רב קו" ורשיון הנהיגה שלי. אמרתי לעצמי שעדיף למקם אותה בכיס, וכך לא אסתבך רגע לפני שיגיע האוטובוס הביתה.
בעודי הולכת אל תחנת האוטובוס, היא נפלה לי מהכיס.
תעודת זהות, עם רשיון וכרטיס רב קו.
עצבנית והמומה, חזרתי על עקבותיי לחפש אותה לאורך כל הדרך. חושבת לעצמי כמה מטומטם זה ללכת עם מוזיקה באוזניות כשיש לי משהו כמו תעודת זהות בכיס, וברור שלא אשמע אותה נופלת.
רגע.
הרי החלטתי שאני לא מוכנה יותר לכעוס על העבר. כמה קל לנו להגיד בדיעבד "הייתי צריכה לפעול אחרת"? כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים "מה היה קורה אם", ומרגישים טיפשים על החלטות שקיבלנו?
אז תפסתי את עצמי, עצרתי, והחלטתי לחזור ולהתרכז בהווה. באותו רגע, ההווה היה- חם לי ואני עצבנית, במקום להיות פרקטית.
הבנתי שזה הזמן לקבל החלטות. החלטתי שאטפל בענייני שחזור המסמכים בבוקר וזהו. הבנתי שהיקום בודק אם אני עומדת בהחלטה שלי- ההחלטה ללמוד מהעבר, ליישם בהווה ולתכנן בעזרתו את העתיד.
באותו רגע של יאוש וחוסר אונים, בן הזוג המקסים הציע לאסוף אותי עם הרכב. הוא הגיע, נכנסתי לאוטו ונסענו הביתה. ליד הבית ירדתי מהאוטו, ושכחתי באוטו את צרור המפתחות שלי.
זה היה כבר יותר מדי:
בבוקר- טבעת.
בצהריים- משקפי שמש.
בערב- תעודת זהות, רשיון נהיגה, כרטיס רב קו, וצרור מפתחות.
היקום מאותת לי משהו, זה הזמן לעצור ולהקשיב.
ואז שמתי לב:
בתמונות בתעודת הזהות, רשיון הנהיגה והרב קו, אני מצולמת עם פחות או יותר 20 קילוגרמים מעל משקלי הנוכחי. אני כבר לא דומה לעצמי.
לצרור המפתחות שלי מחובר מחזיק מפתחות ישן, ובדיוק קניתי לעצמי אחד חדש בטיול לאוקראינה, ויותר מכך, תליתי על מחזיק המפתחות החדש את הטבעת מקבר הרבי נחמן אחרי שאספתי אותה מהחדר במלון לפני שעזבנו.
הגעתי למסקנה שהיקום כנראה מנסה לסמן לי שאני גוררת איתי עוד דברים מהעבר, שכבר לא מתאימים יותר למי שאני היום. לא מתאימים למידות שלי, לדברים שאני מאמינה בהם על עצמי, על היכולות שלי, על העולם ועל מה שהוא מהווה עבורי.
אני כבר לא ילדה שמנה בת 16, ואם בפסח האחרון מצאתי סופסוף זמן (ואומץ) לפנות מהארון שלי בגדים שגדולים עלי ב- 4 מידות, אולי הגיע הזמן לדייק את שאר הסביבה שלי ולהתאים אותה לחיים הנוכחיים שלי, לחיים שאני רוצה לחיות, לסיון שאני היום.
אני משתנה, אני מתפתחת, וזה בסדר שהסביבה תשתנה בעקבות השינויים שלי. זה מבורך. אני יוצרת אדוות של השפעה טובה סביבי, שבאות לידי ביטוי בשלל רבדים. מן הראוי שאהיה מוכנה לשחרר את מה שעיכב אותי, את מה שמזכיר או דומה למי שהייתי פעם, ולהתקדם אל מי שאני היום.
שיתפתי את בן הזוג במחשבה הזו. אמרתי אותה בקול. מבלי להתכוון, הטמעתי במחשבות שלי את העובדה שזו האמת על ידי אמירה של המחשבה הזו בקול רם. למעשה, נתתי לה תוקף.
ואז הצצתי בטלפון שלי, וראיתי הודעה בפייסבוק מאדם שאני לא מכירה.
מישהי, בערך 3 דקות אחרי שנפלה לי תעודת הזהות, מצאה אותה, איתרה אותי בפייסבוק, וכתבה לי על כך הודעה. במשך כשעה חיכתה לי הודעה שאומרת שתעודת הזהות שלי נמצאה. היקום לא איפשר לי לשים לב להודעה הזו לפני שהגעתי אל המסקנה מרחיקת הלכת, שאני צריכה להניח לעבר ולהתרכז בהווה. רק לאחר הסקת המסקנה הזו, הוא נתן לי לחסוך בזמן ובכסף שכרוכים בהוצאת מסמכים מזהים חדשים.
"אם אתה לא נמצא ברגע הנוכחי, אתה חושב על העתיד שאינו ודאי, או נזכר בעבר, בכאב וחרטה" - ג'ים קארי
החל מהחודש, אני הולכת להשתתף בפרוייקט נפלא ומבורך שנקרא "NLP על הבר". זה פרוייקט 100% התנדבותי וחינמי, שמאפשר להנגיש את עולם ה- NLP גם למי שלא מגיע מהתחום. הפרוייקט מרכז שלל הרצאות בנושאים שונים מעולם ה- NLP, ואיך עולם ה- NLP קשור למעשה לחיים של כולנו בשלל דרכים (קצת כמו הבלוג כאן).
בתאריכים 9/5, 23/5 ו-28/5 אני הולכת להרצות בפליים בר בתל אביב, שוב, לחלוטין בחינם, וכמובן שאני אשמח מאוד אם תגיעו לקחת חלק בהרצאות הללו, לראות ולשמוע אותי גם מדברת את התכנים שלי, ולא רק לקרוא אותם.
איך נרשמים?
לוחצים על התאריך שמתאים לכם מבין התאריכים שכתבתי, ומסמנים בפייסבוק את ההגעה שלכם לאירוע. מכיוון שהכניסה חופשית, מומלץ לוודא שאתם משריינים לעצמכם מקום מראש. הפיצו הלאה גם לחברים באהבה :)
מחכה לראות אתכם!
סיון